לגוף שלנו חייבת להיות דרך לסמן לנו מתי עלינו לאכול כדי לשמור עליו. מספיק לעבור בשעות הנכונות ליד מאפיה כדי שהמוח שלנו יזהה שהגיע הזמן לאכול וגופנו יתחיל להתכונן לאכילה. רוב האנשים מבינים שהם רעבים כאשר הבטן מקרקרת. אותם רעשים מעידים על התכווצויות של הקיבה, אבל סימן זה איננו הסימן החשוב ביותר להרגשת רעב. הרגשת הרעב מגיעה מאזור ההיפותלמוס שבמוח. אזור זה אחראי על שמירת המשקל בכך שהוא אומר לנו האם לאכול יותר או פחות. המוח עושה זאת על ידי הפרשת שני סוגי חומרים; חומרים מעוררי תיאבון וחומרים מדכאי תאבון.
ישנם הרבה שותפים (ידועים ובלתי ידועים עדיין) למנגנון זה המביא לתזונה נכונה. רקמת השומן מפרישה מספר חומרים המאפשרים תקשורת בין רקמת השומן לבין המוח. העיקרי מביניהם הינו הורמון הלפטין המופרש מרקמת השומן לדם ביחס ישיר לתכולת השומן בגוף או במילים אחרות כתגובה לאגירת השומן. לפטין המופרש בדם מסוגל להקשר לקולטנים במוח ולגרום לדיכוי תאבון. למעשה המוח מגיב לרמת הלפטין ופועל בהתאם כדי לשמור על מאגרי השומן יציבים. במצב תקין, עליה קלה בשומן הגוף מביאה לעליה ברמת הלפטין שפועלת להפחתת צריכת המזון. אבל כאשר עולים במשקל יתר על המידה, מערכת הלפטין לא מתפקדת נכון. מוחם של אנשים שעולים הרבה במשקל מאבד את יכולתו להגיב לסימנים אלו של הלפטין ושומן הגוף הולך ועולה. ככל שמשמינים יותר, מייצרים יותר לפטין אבל המוח נהיה פחות רגיש לסימנים. עם הזמן המוח מבין את רמות הלפטין הגבוהות כנורמליות ומאפשר את המשך ההשמנה. אך יתכן שלא צריך להפוך לאדם שמן כדי לגרום לשיבוש במערכת הלפטין. מחקר שבוצע על חולדות , מראה שלאחר שלושה ימים של דיאטה עשירה בשומן, החולדות איבדו את רוב היכולת להגיב ללפטין. לכן כל כך קשה לפעמים לרדת במשקל במיוחד כאשר עודף המשקל גדול.
כאשר מערכת הלפטין עובדת נכון, גם המצב ההפוך נכון. ירידה בשומן הגוף מביאה להפחתה ברמות הלפטין. רמה נמוכה מעודדת צריכת מזון ומקטינה את יכולת הגוף להוציא אנרגיה. לכן, הירידה בהוצאה האנרגטית שנצפית לאחר דיאטה להורדה במשקל, מצריכה הפחתת צריכה קלורית חסרת פרופורציה כדי לשמור על המשקל הנמוך. מנגנון זה הוא הגורם לקושי הרב בשמירה על המשקל הנמוך שהושג.
יש לציין שקיימות מוטציות ללפטין שגורמות להשמנה מסיבית. מוטציות כאלו נמצאו בעכברים אך גם באופן נדיר במספר בני אדם.
בנוסף המוח משחק תפקיד בכמות המזון שאנחנו אוכלים. כאשר המזון שאכלנו מתחיל לזוז מהקיבה למעיים, מופרשים מספר חלבונים נוספים ממערכת העיכול שגם הם מסמנים למוח, להפסיק את האכילה. הורמון חשוב הינו גרלין אשר מופרש מהקיבה ופועל באופן הפוך ליתר ההורמונים ממערכת העיכול, זאת כי במצבי צום או אי אכילה גורם לרעב. מתברר שגרלין גם עולה כתוצאה מירידה במשקל וכך יכול לתרום לעליה מחדש. רמת הגרלין בדם יורדת לאחר האכילה. מספר מחקרים הראו ירידה ברמת הגרלין לאחר ניתוחי קיצור קיבה מה שכנראה תורם לירידה בתאבון לאחר ניתוחים אלו, אך כנראה לא לאורך זמן מפני שחלק גדול מהמנותחים מתקשים לשמור על תזונה נכונה ומעלים במשקל חזרה מספר שנים לאחר שנותחו.
חלבונים נוספים שמופרשים מהמעיים גורמים לירידת תאבון או הרגשת שובע ומופרשים לאחר הארוחות.
לכן, וויסות התיאבון מורכב ממכלול חומרים וסיגנלים ממערכות שונות בגוף שמטרתן לשמור על איזון המשקל על ידי משחק אנרגטי. על פי כך נבנתה היפותזת ה-"Set point" הטוענת כי המשקל של כל אדם, נקבע ונשמר על ידי ההיפותלמוס שבמוח. כתוצאה מכך כאשר אדם מנסה להוריד משקל, ההיפותלמוס מתנגד לשינויים אלה. כאשר אדם נמצא בדיאטה להורדת משקל, רמות הלפטין יורדות וגורמות להיפותלמוס לשפעל את הרגשת הרעב. במילים אחרות זה המעגל בו נופלים הרבה אנשים שמנסים לרדת במשקל. בנוסף ה-"Set point" לאנשים שמנים, גבוה יותר מאשר לאנשים בריאים. מחקרים הראו שנקודת השובע גבוהה באנשים שמנים בהשוואה לאנשים במשקל תקין.
אך לא רק כמות האוכל הנאכל משפיע על ויסות התיאבון. מספר עדויות מראות על השפעת סוג המזון שאנחנו אוכלים על המנגנונים האלו:
1. תזונה עשירה בחלבון בהשוואה לתזונה עשירה בפחמימות או שומן, גורמת לעליה משמעותית של חלק מהחלבונים במעיים שתורמים לדיכוי התיאבון.
2. מזון מוצק גורם לאכילה פחותה יותר לאחר אכילתו, מאשר מזון נוזלי. יתכן שעובדה זו קשורה לכך כי פעולת הלעיסה מייצרת אף היא סיגנלים של שובע.
3. מזון עשיר בסיבים תזונתיים תורם לתחושת שובע בהשוואה למזון ללא סיבים תזונתיים.
4. אכילת ארוחת בוקר דלה מדי גורמת לצריכה אנרגטית הרבה יותר גדולה בהמשך היום מאשר ארוחות בוקר מלאה יותר, כתוצאה מאכילת יתר בשעות הערב והלילה.
הכללים המצויינים לעיל קל ליישם כדי לשפר את תפקוד התיאבון והאכילה.
